לפני 25 שנה, פברואר 1988, התפרסמה הכתבה הראשונה שלי. זה היה בשבוע שלפני המשחק של מכבי ראשל"צ (כדורסל) בקרית אונו בו נקבע שראשל"צ מעפילה לליגת העל. זו היתה שנה שבה מכבי ראשל"צ עושה הסטוריה בכדורסל, הפועל ראשל"צ זוכה באליפות ראשונה בכדוריד והפועל ראשל"צ בכדורגל עלתה מליגה א' לליגה הארצית (אז הליגה השניה) וחגיגות במזרקה במדרחוב. היה מעניין, והשבוע זה נגמר.
הייתי בן 16, כיתה י'. ידעתי לכתוב ואהבתי את זה, אני מאד אוהב ספורט ובעיקר את הקבוצות מראשל"צ, לא לכל אחד יש את ההזדמנות לשלב בין תחביבים ועוד להרויח מזה כסף, למרות שלא מתעשרים מעתונות ועושים את העבודה בעיקר מאהבה (למקצוע, לקבוצות שאני אוהב וגם למקום שהיה סוג של בית עבורי).
גם כשהתגייסתי ושובצתי בגדוד תותחנים זה לא מנע ממני לכתוב. אמנם מדובר בתקופת טרום אינטרנט, טרום מחשב אישי לכל פועל ואפילו טרום טלפון סלולרי (שלא לדבר על סמארטפון) אז בשעה פנויה בלבנון או בשטחים, בדרך כלל על חשבון שעות שינה, הייתי ניגש לטלפון הציבורי ומכתיב את הכתבה. זו גם התקופה שאחי רוני נכנס לתחום כדי להמשיך ולסקר את הקבוצות האהובות עלינו למרות מגבלת הצבא. אחר כך הוא התגייס ואני השתחררתי ומעולם לא הפסקנו, גם כשמישהו במילואים או בחו"ל או סתם חולה ואין לו חשק, לעבוד עם אח זה כיף גדול ובעידן האינטרנט והמחשב זה גם הרבה יותר פשוט. עם זאת כולם יודעים שלמרות שאפשר לקבל את כל המידע מהרשת השתדלנו שלא להחמיץ משחקים, לא בבית ולא בחוץ.
השתדלתי לא להתעסק בכל החרא שיש בספורט, ויש הרבה. אפילו נמנעתי מזה. אתה רואה איך מזיזים שחקנים מקבוצה לקבוצה בלי קשר ליכולות שלהם, אתה רואה איך הכסף הורס כל חלקה טובה, אתה רואה איך פוליטיקאים קטנים נכנסים לדברים שגדולים עליהם והורסים את אהבת חייך אבל השתדלתי לא ללכלך, גם בגלל שבאופי שלי אני לא כזה, גם בגלל שכולם יודעים מהכל ולא מדברים על זה ובעיקר בגלל שמדובר בפרנסה של אנשים ובשביל לפגוע בפרנסה של מישהו צריך לקרות מבחינתי משהו ממש קיצוני. גם אם היתה לי ביקורת הייתי מעביר אותה בעדינות, לא כיסחתי ומעולם לא חיפשתי דם.
חיפשתי תמיד את מה שטוב בקבוצות הראשל"ציות גם כשהרוב לא היה טוב, ולא היו חסרים דברים טובים: היו ויש אנשים שבשבילם הקבוצה היא מפעל חיים (יצחק פרי, יוסי גבע, עמי שדה, איציק פרנקל ועוד), היתה הרבה נשמה והיו אנרגיות טובות בבית מכבי הישן והחדש, באולם בגן נחום, באצטדיון הפחים ואח"כ בהברפלד וגם בשיכון המזרח ונחלת יהודה. היו שחקנים שבשבילם הסמל היה מעל הכל, אם כי לצערי חוץ מעידן מימון ויואב נאמן המושג "לשחק בשביל הסמל" חלף מהעולם, והיו הרבה רגעים גדולים כמו משחק העליה של הפועל ראשל"צ באשקלון ב-88, העליות לליגת העל, גמר הגביע בכדורגל, גמר פלייאוף, פיינל פור וגמר גביע בכדורסל, הפועל ראשל"צ בליגת האלופות בכדוריד עם משחקי ענק מול קיל, לאשקו וברצלונה, סדרות הדרבי הגדולות לאורך השנים ועוד ועוד רגעים שאפשר לכתוב עליהם ספר.
מעולם לא הסתרתי את האהדה שלי לקבוצות השונות מהעיר. נראה לי טבעי שכתב של עיתון מקומי יאהד את הקבוצה המקומית כמו שכתב של עיתון
ארצי יהיה אוהד הנבחרת. קבוצות אחרות לא מעניינות אותי, אין לי "קבוצה אהודה בליגת העל" או "קבוצה אהודה באירופה", אם בשם הקבוצה אין את המילה ראשון לציון היא פשוט לא מעניינת אותי. בכדוריד היתה קצת בעיה אבל כל עוד היה דרבי בגמר אז הכל בסדר ואני חושב שהסיקור היה אובייקטיבי למרות שבלב תמיד היתה העדפה לקבוצה זו או אחרת (אודה על האמת שלרוב הייתי בצד האדום אבל זה לא היה קבוע).
וזהו, השבוע זה נגמר. זה בא לי בהפתעה, לא היו שום רמז או אמירה בכיוון, אפילו טור פרידה לא התאפשר לי לכתוב אז אני עושה את זה כאן. היה לי כיף כל השנים, היה מעניין, אהבתי את זה. ההרגשה להעביר שבוע בלי לכתוב על מה שהיה היא מוזרה ואני מודה שגם כואבת, כאילו לקחו חלק ממני.
אני מקווה שאף אחד לא נפגע ממני במהלך השנים, אני מניח שיש אנשים שלא אהבו חלק מהדברים שכתבתי ואני מקווה שהם יודעים שהכל מכוונות טובות ושאי אפשר לרצות את כולם. אני מודה לכל מי שעזר לי בכל אותן שנים, לאנשים בעיתון, ליו"רים, מאמנים, שחקנים, עסקנים ואוהדים שהתראיינו, דיווחו ועזרו וכמובן לכל אלה שקראו את הדברים שכתבנו. מקווה שנהניתם, לי זה היה כיף.
