אל המפגש הראשון שלי עם קבוצת הכדורגל הפועל ראשון לציון לקח אותי גיסי (יוסי לופטה, ששיחק כבלם בקבוצה עד גיל נוער). הייתי בן 10 (עונת 1977/78), ראשון שיחקה מול הפועל נתניה (כן כן, אני לא מתבלבל, היתה קבוצה כזאת – הפועל נתניה). המשחק הסתיים בתיקו 2-2 לאחר שראשון הובילה 2-0 משני גולים מהירים בתחילת המחצית הראשונה.
הייתי ילד קטן קומה, ומאחר ובקושי ראיתי את הנעשה במשחק, ירדתי מהטריבונה למטה ונצמדתי לגדר במגרש הפחים כדי לראות משהו, כאשר לכל אורך המשחק שמעתי את הקהל צועק את השמות "מדואל והילל"… כשהשחקנים עלו לחימום טרם שריקת הפתיחה, ראיתי ענק אחד עם שיער בלונדיני ארוך כמו "שמשון בן אשתאול" רץ לבוש מכנסיים שחורים עד לברכיים, נראה מפחיד לאללה, שאלתי את גיסי: "יוסי, מי זה?" גיסי השיב: "ויימן, השוער של ראשון, 2 מטר גובה"… הערצתי את הזינוקים שלו שכיסו את כל הרחבה, הוא ממש עשה צל בכל מקום שהוא עמד…
בסוף המשחק זכיתי להכיר את החלוץ נחום יעקובי שגיסי שיחק איתו באותו שנתון (לקחנו אותו טרמפ הביתה, נראה שכך היה אז).
ראשון היתה קבוצה נהדרת, (זכור לי משחק הניצחון 1-0 על מכבי חיפה שבשערה עמד מנו שוורץ ז"ל שעונה לאחר מכן עבר לשורות מכבי ת"א) שרשמה עליה ללאומית וחוותה עונה איומה (1978/79) שהצניחה אותה הישר אל הארצית וממנה שוב החבר'ה התאפסו, רשמו עונה נהדרת (1979/80) ועלו שוב אל הליגה הלאומית (אז כולם שרו "שו שו שולמית, ראשון ללאומית") בה נתנו עונה חלומית אותה סיימו במקום השישי. כשבנצי פנקס הבלם שלנו מס' 14 חגג אשתקד את יום הולדתו, התכתבתי עם אחד מברכיו, שוער מכבי פ"ת דאז, עופר פביאן.
מדוע התכתבתי איתו? מאחר והזכרתי לו שבעונה הנהדרת של ראשון בליגה הלאומית, ראשון לא הפסידה במשך 17 מחזורים ברציפות, והרצף הזה נקטע בהפסד כואב למכבי פ"ת 2-1 משערים של אודי פוקס ודורון רבינזון, בנצי הספיק רק לצמק מבעיטת עונשין.
עופר פביאן הגיב: "לא רק שלא הפסדתם במשך 17 מחזורים רצופים, השוער שלכם ויימן, לא ספג אפילו לא גול אחד במשך אותם 17 המחזורים הרצופים…" אז הנה, פרט קטן שפרח מזיכרוני ועופר פביאן השלים לי אותו…
אני כל כך רוצה שהמועדון יחזור אל הימים היפים שלו, חובה להכשיר שחקני בית, לטפח אותם ולהעלותם עד לבוגרים, בשום פנים ואופן לא למכור אותם!!! אין על שחקני הבית שמשחקים עבור אהבת המועדון נטו ועושים טוב על הלב, כמו שחקני העבר בהם כל כך התגאנו: אפריים ויימן, הרצל בן הרוש, דידי בסון, בנצי פנקס, רמי גואטה, חיים וידל, יהודה הרשקוביץ, מומי רבינוביץ, מנשה הילל, אלי מדואל, יורם וולפר, איתן שלום, נחום יעקובי, גדעון פוקשיניאנו ואחרים פחות או יותר מאותו דור (ומחילה אם פיספסתי מישהו)… זהו ההרכב הראשון שזכיתי לפגוש כילד, וכמובן שאני רוכש כבוד רב לאוהדים המבוגרים ממני, שזכו להכיר שחקנים מדור אחד או שניים שקדמו לדור שהכרתי כמו בני שלום, יונתן אולינקי ואחרים שלא זכיתי לראות על המגרש.
בהחלט אני מתגעגע לימים בהם מילאנו את מגרש הפחים (4,000 צופים רעשנים), מקווה שהעדנה תחזור למועדון יום אחד…
הכתוב הינו טור דעה
